סבתא שלי המיוחדת, סבתא אתי, על שמה אני קרויה (אסתר) הצטלמה לאתר והתיישבנו לשיחה מעניינת. תתחילי מההתחלה נולדתי במקנס שבמרוקו בשנת 1945. עלינו לארץ ב1953, כשהייתי בת 8 יחד עם אמא שלי וארבעת האחים שלי אבא שלי נפטר גבר צעיר בן 40 משחפת ולא זכה לעלות איתנו. התמקמנו במושב גיורא. את מחשיבה את עצמך חובבת אופנה? בטח, חלמתי לעסוק בזה בצעירותי. אהבתי ציור, בגדים, להסתכל במגזינים ישנים, לנגן ולהאזין למוזיקה נוסטלגית. הייתי רצה אחרי המורות בהתלהבות כשהיו מביאות כלי נגינה חדשים לבית הספר ובאופן כללי אהבתי אומנות אבל לא ידעתי שכך זה נקרא. מתי התחלת לצייר? בגיל מאוחר, לפני עשרים שנה בערך, מתקשרת אמרה לי שאני טובה בציור ושאני צריכה לנסות וכך היה. הפסקתי לפני חמש שנים בערך כשסבא חלה ונפטר. איך את עם זה שהעולם נהיה טכנולוגי? אני מתביישת שאני לא מבינה בשום דבר טכנולוגי. הבטחון יורד כשחושבים שאני אישה מרשימה ואז להרגשתי מגלים שלא. מקומם אותי שאני לא יודעת לשלם באוטובוס כמו הצעירים עם כרטיס האשראי. הייתי רוצה לדעת איך להשתמש במחשב אבל מתביישת לגשת לקורס. צריכים להנגיש את המידע הזה לאנשים מבוגרים. מה לגבי חיי האהבה בהשוואה לפעם? הכל שונה. גם האינטימיות. אי אפשר היה להתחבק ולהתנשק ברחוב כמו שרואים היום. הרבה נשים צעירות היו מתפשרות בבחירת בעל, רק רצו לצאת מהבית עם הראשון שהיה צץ. איפה את וסבא הכרתם? בברית של בן אחותי גאולה. לפני שיצאנו חברה שלי תמר אמרה "הלוואי שנכיר שם חתן". סבא היה קרוב משפחה של בעלה של גאולה. ראיתי אותו כגבר מרשים ואני זוכרת שהוא לבש ג'קט עור וג'ינס. הוא חיזר אחריי תקופה, היה מביא לי אוכל ושתייה לגן שעבדתי בו. דברנו בעיקר בצרפתית כי סבא עדיין לא ידע עברית. התאהבנו והתחתנו כשהייתי בת 17. לא הרגשת צעירה מדי? הכל ביחס לתקופה. פעם הייתה המון בושה ואטימות. היו מספרים לנו שאם נשב על כסא שבחור צעיר ישב לפנינו, נכנס להיריון. אז פחדו ורצו להתחתן מוקדם. ככל שהזמן חלף, למדנו מאנשים שמגיעים מכל מיני תרבויות, איך להתלבש, להתנהג ולדבר. בשונה מהרבה נשים בגילי, עברתי לגור לבד בירושלים קצת לפני שהכרתי את סבא. למשפחה הסברתי שאצטרך לעבוד וללמוד כי גרנו במושב ליד ירושלים אבל כמובן שרציתי גם את העצמאות. על מה את מתחרטת? שלא הוצאתי רישיון ולא התגייסתי לצבא. כשהייתי נערה ביקשתי מהשכן שלי למדוד את המדים שלו והרגשתי בעננים. קינאתי בחיילות שעוברות ברחוב. ההורים העדיפו שנשים לא יתגייסו כדי שיתחתנו. הייתה תפישה שמי שמתגייסת לא רוצה להקים משפחה. וגם על שנשרתי מהלימודים כשהתחתנתי. חשתי עם הזמן פספוס. לסיום,  יש לך מסר לצעירות בימינו? להגשים את החלומות שלכן, אתן לא בעולם הפרימיטיבי שאנחנו גדלנו בו. אתן עצמאיות, מרשימות וחכמות יותר.

מהיום שהוקם האתר רציתי שיהיה בלוג. רוב הזמן אני אדם של מילים, עם זאת כשיש מטרה מסוימת לכתיבה אני לעתים עלולה להחסם. חלפה שנה וחצי, ובכל פעם הסתכלתי עליו כמשימה רחוקה עד שמתניה, חברי המוכשר שאחראי על כל ההשקעה הזו, הציב עובדה שיהיה בלוג באתר החדש. לא ידעתי על מה לכתוב ובמה לשתף. בכנות, עדין לא יודעת. נחליט תוך כדי תנועה, באמונה שייצא מכך משהו מעניין. אז איך טיימלס פיסס נולד? מאז שזוכרת את עצמי עולם האופנה מרגש וממלא אותי. תכשיטים, אקססוריז, בגדים, צילום, שירים, מגזינים וסרטים ישנים, וינטג׳, ועוד. לא תמיד ידעתי להשתמש במילים הנכונות ולא תמיד עניין אותי הכל יחד אבל הוא היה ונשאר חלק בלתי נפרד ממני בכל שלבי החיים. יש חלומות שכן מאתגר לכתוב ולשתף בשלב זה אך המטרות שלי בעולם האופנה הן לא רק וינטג׳ ולא רק תכשיטים. בגיל 16 אחותי היקרה ואני (שחולקות את האהבה הגדולה לאופנה יחד וזה מאד כיף) הצטרפנו לירידי יד שנייה עם פריטים מארוננו ועם הזמן החיידק הזה נטמע בנו יותר משדמיינו, וכך גם התשוקה הזו הפכה מוטיב מרכזי אפילו יותר ביום-יום. ההתעסקות תמיד היתה קיימת, לסבתנו היתה חנות וינטג׳ (כתבתי בנושא בהפקת DALIA - שווה קריאה) ואבינו איש שמאד מבין באופנה (מבלי להתכוון. הוא אומן. גם עליו ארחיב בהמשך) כך שזה זורם בדמינו. עם זאת, המשכתי לעבוד לפרנסתי במקומות שעיצבו אותי ואני שמחה שצברתי בהם ידע שמסייע לי גם היום בעסק שלי. (למשל: מסעדנות- בית ספר אמיתי לכל עבודה שלא תהיה לאחר מכן- מניחה שיזדהו איתי אלו שעוסקות) לפני מספר שנים חפשתי בנוסף לירידים שמקיימות מדי שבוע (בעבר כירושלמית, היינו על בסיס כמעט שבועי מגיעות לירידים האלו במשך כמה שנים) לגעת בעולם האופנה גם ביום-יום. אז התחלתי לנהל ביגודית של ויצ״ו. שם קבלתי יד חופשית לתת אמירה אישית משלי, לעצב את החנות, להחליט מה נכנס ומה לא. לתת מקום של כבוד והערכה לוינטג׳ ולא רק כמקום שמוכר אופנת יד שנייה. לאחר שנתיים מעצימות, ששם רכשתי גם חברות מהגיל השלישי שלימדו אותי המון על סוגי בדים, תכשיטים, והחיים (עד היום אנחנו חברות אגב) החלטתי שבא לי לבד. נולדתי להיות עצמאית. עם כל האתגרים, אני טובה בלתכנן סדר יום ואת עצמי ומאד-מאד אוהבת חופש פעולה מלא. היתי חצויה איך להתחיל ובמה להתמקד בין כל האהבות שלי, האם להתחיל בתכשיטים כי אז זה יגדיר אותי או לחכות עד שאדע סופית מה הכי נכון ואיך בדיוק… לבסוף בחרתי להשליך את המחשבות ו ל ז ר ו ם. החלטתי להתחיל עם התכשיטים שאליהם אני מחוברת מאד. אני זוכרת את עצמי כילדה בגן עונדת תכשיטים. הבנתי שלבגדים שהם ככ קרובים ללבי, יגיע הזמן שלהם בדרך שלי ודרך שונה ומעניינת אחרת. משם, בזכותכן ובזכות התשוקה שבוערת בי לעולם הזה, היה בי האומץ לתת את כולי רק בעסק, לעבור לתל אביב, ועוד המון שינויים בחיי שקרו בעקבות. מאושרת שזה קרה. טיימלס דייק לי בראש מה אני רוצה לעשות בעולם האופנה. דייק לי גם שלכל דבר יש את הזמן שלו, לא הכל כאן ועכשיו והחיים הם לא שחור או לבן. צבעוני ושמח ב״אפור״, בלהנות מהדרך, שבה קיימים לא מעט שיעורים והם בריאים ונכונים. התחדדה ההבנה שהחיים דינמיים ודברים שהיו רלוונטים בעבר הם כבר לא ודברים שלא חשבתי עליהם בעבר, לפתע רלוונטיים מתמיד. ועד כמה שווה פשוט להתחיל כל פעם שמתלבטים, ומשם אלוהים מוביל אותך לדרך המדויקת עבורך. אז זהו עד כאן הפעם. ובדוק שאקח על עצמי להתמיד יותר בבלוג ולשתף בכל מה שנראה לי מתאים. נשיקות. טליה