סבתא שלי המיוחדת, סבתא אתי, על שמה אני קרויה (אסתר)

הצטלמה לאתר והתיישבנו לשיחה מעניינת.

תתחילי מההתחלה

נולדתי במקנס שבמרוקו בשנת 1945.

עלינו לארץ ב1953, כשהייתי בת 8 יחד עם אמא שלי וארבעת האחים שלי

אבא שלי נפטר גבר צעיר בן 40 משחפת ולא זכה לעלות איתנו.

התמקמנו במושב גיורא.

את מחשיבה את עצמך חובבת אופנה?

בטח, חלמתי לעסוק בזה בצעירותי. אהבתי ציור, בגדים, להסתכל במגזינים ישנים, לנגן ולהאזין למוזיקה נוסטלגית.

הייתי רצה אחרי המורות בהתלהבות כשהיו מביאות כלי נגינה חדשים לבית הספר ובאופן כללי אהבתי אומנות אבל לא ידעתי שכך זה נקרא.

מתי התחלת לצייר?

בגיל מאוחר, לפני עשרים שנה בערך, מתקשרת אמרה לי שאני טובה בציור ושאני צריכה לנסות וכך היה.

הפסקתי לפני חמש שנים בערך כשסבא חלה ונפטר.

איך את עם זה שהעולם נהיה טכנולוגי?

אני מתביישת שאני לא מבינה בשום דבר טכנולוגי.

הבטחון יורד כשחושבים שאני אישה מרשימה ואז להרגשתי מגלים שלא.

מקומם אותי שאני לא יודעת לשלם באוטובוס כמו הצעירים עם כרטיס האשראי.

הייתי רוצה לדעת איך להשתמש במחשב אבל מתביישת לגשת לקורס.

צריכים להנגיש את המידע הזה לאנשים מבוגרים.

מה לגבי חיי האהבה בהשוואה לפעם?

הכל שונה.

גם האינטימיות.

אי אפשר היה להתחבק ולהתנשק ברחוב כמו שרואים היום.

הרבה נשים צעירות היו מתפשרות בבחירת בעל, רק רצו לצאת מהבית עם הראשון שהיה צץ.

איפה את וסבא הכרתם?

בברית של בן אחותי גאולה.

לפני שיצאנו חברה שלי תמר אמרה "הלוואי שנכיר שם חתן".

סבא היה קרוב משפחה של בעלה של גאולה.

ראיתי אותו כגבר מרשים ואני זוכרת שהוא לבש ג'קט עור וג'ינס.

הוא חיזר אחריי תקופה, היה מביא לי אוכל ושתייה לגן שעבדתי בו.

דברנו בעיקר בצרפתית כי סבא עדיין לא ידע עברית.

התאהבנו והתחתנו כשהייתי בת 17.

לא הרגשת צעירה מדי?

הכל ביחס לתקופה.

פעם הייתה המון בושה ואטימות.

היו מספרים לנו שאם נשב על כסא שבחור צעיר ישב לפנינו, נכנס להיריון.

אז פחדו ורצו להתחתן מוקדם.

ככל שהזמן חלף, למדנו מאנשים שמגיעים מכל מיני תרבויות, איך להתלבש, להתנהג ולדבר.

בשונה מהרבה נשים בגילי, עברתי לגור לבד בירושלים קצת לפני שהכרתי את סבא.

למשפחה הסברתי שאצטרך לעבוד וללמוד כי גרנו במושב ליד ירושלים

אבל כמובן שרציתי גם את העצמאות.

על מה את מתחרטת?

שלא הוצאתי רישיון ולא התגייסתי לצבא.

כשהייתי נערה ביקשתי מהשכן שלי למדוד את המדים שלו והרגשתי בעננים.

קינאתי בחיילות שעוברות ברחוב.

ההורים העדיפו שנשים לא יתגייסו כדי שיתחתנו.

הייתה תפישה שמי שמתגייסת לא רוצה להקים משפחה.

וגם על שנשרתי מהלימודים כשהתחתנתי.

חשתי עם הזמן פספוס.

לסיום,  יש לך מסר לצעירות בימינו?

להגשים את החלומות שלכן, אתן לא בעולם הפרימיטיבי שאנחנו גדלנו בו.

אתן עצמאיות, מרשימות וחכמות יותר.